5 poèmes

Cinq poèmes de Gili Haimovich présentés par Marilyne Bertoncini – traduction de Marilyne Bertoncini et Sabine Huynh

 

 

 

 

 

Aujourd'hui, même les bus me montrent leur derrière.
Je claudique sur mon cœur.
Le trajet change l'apparence des choses.
À force de conduire, le visage du  motard qui passe
devient le tien
Je porte des pantalons résolument noirs.
Aussi résolument que tout ce que tu fais
est charmant.
Entre nous se dresse un leurre théorique.
Nous parlons comme on improvise du  jazz.
Chacune de tes propositions est un nouveau pas vers un striptease
qui n'aura pas lieu.
Je sais
que te toucher
sera comme passer ma main sur une page vierge.
En attendant, c'est résolument noir
et seul l'instinct me permet de savoir où nous sommes

 

 

 

Today even the buses turn their behinds to me.
I am limping on my heart.
The drive changes the way things seem to be.
And from so much driving, the face of the biker that passes here
turns into yours.
I wear pants that are definitely black.
Definite like the way everything you do
is in the cute zone.
Between us stands a theoretical lure.
We are speaking jazz improvisations.
Every offer from you, it's another stage in a striptease
that's not being done.
I know
to touch you
will be like moving my hand on a blank page.
Meanwhile it's like a definite darkness
only out of instinct, I know where we are standing. 

 

 

 

הַיּוֹם אֲפִלּו הָאוֹטוֹבּוּסִים מַפְנִים לִי אֶת הָאֲחוֹרַיִם שֶׁלָּהֶם.
אֲנִי, צוֹלַעַת עַל הַלֵּב שֶׁלִּי.
הָרָצוֹן מְשַׁנֶּה אֶת פְּנֵי הַדְּבָרִים,
וּמֵרֹב רָצוֹן פְּנֵי רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם שֶׁחָלַף פֹּה
הוֹפְכוֹת לְשֶׁלְּךָ.
אֲנִי לוֹבֶשֶׁת מִכְנָסַיִם בְּשָׁחוֹר הֶחְלֵטִי,
הֶחְלֵטִי כְּמוֹ שֶׁכָּל מַה שֶׁתַּעֲשֶׂה יִהְיֶה בַּתְּחוּם הֶחָמוּד.
אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים אִלְתּוּרֵי גֵּ'אז.
כֹּל הַצָּעָה שֶׁלְּךָ הִיא עוֹד שָׁלָב בִּסְטְרִיפְּטִיז
שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה.
אֲנִי יוֹדַעַת,
לָגַעַת בְּךָ
יִהְיֶה כְּמוֹ לְהַעֲבִיר יָד עַל דַּף חָלָק.
בֵּינְתַיִם זֶה כְּמוֹ חֹשֶׁךְ מֻחְלָט
שֶׁרַק מִתּוֹךְ אִינְסְטִינְקְט אֲנִי יוֹדַעַת הֵיכָן הַדְּבָרים

 

 

 

 

 

***

 

 

 

 

 

Carnaval

 

 

 

On va au carnaval.
On fait de notre mieux pour se faire plaisir.
En attendant de s'éclater,
on essaie d'éviter la douleur, c'est à dire qu'on s'évite.
Nous avons tant de façons de nous battre :
en déchargeant notre colère par rafales d'appels à longue distance, des clavardages et même des cartes postales
et quand nous sommes près l’un de l’autre
nous nous assénons nos déceptions comme des gifles
ça fait mal, ça pétrifie, cette totale absence de distance.
Tant de façons de nous battre,
si peu d'occasions de capituler.
Peut-être nous faudrait-il juste l'ambiance parfaitement paisible,
de celles qui inspirent à dire la beauté
qu'on a un jour tenues dans nos mains..
Nous nous fixons au Lac Ontario. La Tour CN observe notre comportement.
Pas d'inquiétude, , nous n'avons jamais osé maudire à voix haute, maudire exprès.
La chaleur nous faisait baisser les yeux
on aurait pu prendre ça pour de la timidité.
Silencieux, avides, nous espérons que quelque chose de bon trouve son chemin jusqu'à nous.
Selon mon habitude, je n'ai pas assez de patience pour attendre
qu'arrive la perfection, c'est-à-dire
la paix.
Je sais, je vais laisser tomber, céder
te laissant te lever, me pénétrer.
Mais attends une seconde,
juste avant que la paix ne devienne vraiment pénétration,
nous trouverons un carré d'ombre, du soulagement
en mangeant du plantain frit
en arrivant à un semblant de conversation
à propos de son goût exquis.
On a déjà oublié qu'on était venus pour s'amuser.
Je ne regarde même pas ma montre pour voir si c'est l'heure
de m'ouvrir.
Le soleil se couche déjà.
Le carnaval se dépêche
de renouveler son éclat,
de passer en mode séduction.
Nous nous glissons dans quelque chose de plus confortable,
tout notre effort tourné vers le plaisir de tenter d'aller au lit,
mais juste pour dormir, aussi vite que possible.
Finalement, c'est le carnaval qui nous apaise.
Tout ce qu'il nous reste à faire, :
traîner nos corps las, jusque chez nous, jusqu'à notre guerre lasse.

 

 

 

Carnival

 

 

 

We are going to the carnival.
We are doing our best efforts to have fun.
While we are waiting for the fun to kick in,
we are trying to avoid the pain, meaning each other.
We have so many ways to fight:
shooting our anger from long distance calls, internet chats and even postcards
slapping our disappointments at each other from too short distance
hurting, fossilizing from having no distance at all.
So many ways to fight,
so little opportunities to surrender.
Maybe all we need is just the perfect, peaceful scenery,
the kind that will inspire us to reveal again the beauty
that ones we held together.
We are setting at Ontario Lake. The CN tower is watching our behavior.
No worries, we never dared to curse out loud, to curse intentionally.
The heat lowered our eyes
in a manner that might be mistaken as shyness.
Silently, hungrily we are lurking for some good to come.
As my usual manner, I do not have enough patience to wait until perfection,
meaning peace will come.
I know, I will just give up and in
letting you get up and in my body.  
But just before,
before replacing insistence upon sincerer peace in penetration,
we will find a square of shade, relief
eating fried plantains
succeeding in making some kind of conversation
of how yummy it tastes.
We already forgot we came here to have fun.
I am not even checking my watch to see if now it is my time
to open up.
The sun is already setting down.
The carnival is rushing
to renew its glaring,
to switch into seductive mode.
We are slipping into something more comfortable,
switching our effort to rejoice in the attempt to get to bed,
but just to sleep, as soon as possible.
Eventually, the carnival is the one to subdue us.
All that is left for us to do is just
to drag ourselves back home, back to our weary war.

 

 

 

קרנבל

 

 

 

אנחנו הולכים לקרנבל.
אנחנו עושים את מירב המאמצים לעשות חיים.
בעודנו מחכים שהחיים האלו יתחילו,
נמנעים מהכאב, כלומר אחד מהשנייה.
יש לנו כל כך הרבה דרכים לתקוף:
יורים זעמנו בשיחות חוץ, נלכדים בצ'יטוטי רשת, משתלחים אפילו בגלויות ששולחים,
מטיחים אכזבות
בפָּנים, כשהמרחק קרוב מידי,
שותתים, מתאבנים, כשאין מרחק בכלל.
כל כך הרבה דרכים להלחם,
כל כך מעט הזדמנויות להיכנע.
אולי כל שאנחנו צריכים, זו רק האווירה המושלמת, השלווה,
הנכונה,
מהסוג שיטיל עלינו השראה,
לחשוף שוב את היופי בו נהגנו לאחוז יחד.
אנחנו מתמקמים באגם אונטריו. מגדל הסי.אן. משגיח על התנהגותנו.
אין מה לדאוג, אף פעם לא הרהבנו לקלל בקול, בכוונה תחילה.
החום משפיל עינינו, במה שיכול להדמות למורך
לב.
בשתיקה, בשקיקה, אנחנו ממתינים לאיזשהו טוב שימצא דרכו אלינו.
כמנהגי, אין לי סבלנות לצפות עד ששלמות,
כלומר שלום, יגיעו.
אני יודעת שאוותר ואכנע
אתן לגוף שלך לעלות, להיכנס, לזה שלי.
אבל רק עוד רגע,
רגע לפני ששלום כן יוחלף בחדירה,
נמצא ריבוע צל מקל
נוגסים בטוגני בננה
מצליחים בלנהל
איזה דו-שיח
על כמה טעימים הם.
אנחנו כבר שחכנו שבאנו הנה ליהנות.
אני אפילו לא בודקת בשעוני אם הגיעה שעתי
להיפתח.
החמה מתכווננת לשקיעה,
הקרנבל במרוצה
לחידוש נצנוציו,
למעבר להלך מפתה.  
וגם אנחנו מחליפים
בגדים, מחלקים למשהו יותר נוח,
מחליפים את המאמץ להתאחד, במרוץ אל המיטה
אבל רק כדי לישון וכמה שיותר מהר.
בסוף, הקרנבל גבר עלינו.
כל שנותר לנו
זה לגרור גופינו העייף הביתה, חזרה אל מלחמתנו היגעה.

 

 

 

 

 

***

 

 

 

 

 

C'est sympa de te revoir

 

 

 

C'est sympa de te revoir
En banlieue
Dans une version miniature et adoucie
De nos vies prosaïques.
C'est sympa de te voir
Étreint par un pull bigarré de brun,
De voir
les douillettes mailles suburbaines
Embrasser tes pelotes de désirs désillusionnés.
Tu as l'air de tellement te suffire ainsi.
C'est sympa de se revoir en banlieue
Comme deux losers
Même pas capables d'aller en ville
pour s'enivrer.
C'est sympa de te revoir en banlieue
Assez ennuyeux aussi
Si bien que je ne vais pas
Trop trop trop
Avoir hâte
D'une prochaine fois.

C'est sympa de te revoir
Dans une zone presque neutre.
Le seul qui étreigne quoi que ce soit ici
C'est ce pull bigarré que tu portes
Et qui protège ton petit ventre somnolent.
Les tigres, en  banlieue, se changent en chats tigrés qui bâillent.
Nous nous accrochons à la seule barrière qui nous reste,
Ce voile de brume suburbain,
Que nous n'avons jamais choisi de dissiper,
De  même que jamais je ne raserai ta barbe auburn
Pour révéler l'audace de ta bouche,
De même que je n'enfonce pas mes doigts
Dans la laine brune qui t'entoure
Pour en tirer un fil
Et dégager
Une sorte de
Cœur.

 

 

 

Nice to Meet You in the Suburbs

 

 

 

It's nice to meet you
In the suburbs
In a softened miniature version
Of our prosaic lives.
It's nice to see you
Embraced in a brown pied sweater,
To see
The suburban cozy yarns
Hugging your desperate yearns.
You seem so self-contained that way.
It's nice meeting you in the suburbs
Like two losers
That didn't even make it to the city
To get drunk.
It's nice meeting you in the suburbs
Almost boring enough
So I won't
So so so much
Look forward
To the next time.

It's nice to meet you
In an almost neutral zone.
The only one that hugs anything
Is this pied sweater of yours
Protecting your round, drowsy belly.
In the suburbs tigers become yawning tabby cats.
We cling to the only barrier we have left,
The foggy suburban veil,
We never chose to remove,
The same way I won't ever shave your russet beard
To reveal how bold your mouth can be,
The same way I'm not poking my fingers
Into your brown surrounding wool
To pick a thread
And pull out
Some kind of
Core.

 

 

 

נחמד לפגוש אותךָ

 

 

 

נֶחְמָד לִפְגֹּש אוֹתְךָ,
בַּפַּרְבָּרִים,
בְּגִרְסָה מְרֻכֶּכֶת, מְמֻזְעֶרֶת,
שֶׁל חַיֵּינוּ הַפְּרוֹזָאִיִּים.
נֶחְמָד לִרְאוֹת אוֹתְךָ
חָבוּק בִּסְוֶדֶר חוּם מְנֻמָּר,
לִרְאוֹת כֵּיצַד חוּטֵי הַצֶּמֶר הַמְּנַחֲמִים
מְאַמְּצִים לְקִרְבָּם וְסוֹפְגִים
אֶת כְּמִיהוֹתֶיךָ הַמְּיֹאָשׁוֹת.
נִרְאֶה שֶׁאַתָּה צָרוּר הֵיטֵב בְּתוֹךְ עַצְמְךָ.
נֶחְמָד לְהִפָּגֵשׁ  בַּפַּרְבָּרִים,
כְּמוֹ שְׁנֵי לוּזֶרִים
שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הִצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ הָעִירָה
כְּדֵי לְהִשְׁתַּכֵּר.            
נֶחְמָד לִפְגֹּש אוֹתְךָ בַּפַּרְבָּרִים
כִּמְעַט מְשַׁעֲמֵם מַסְפִּיק
כְּדֵי שֶׁאֲנִי לֹא כָּל כָּךְ כָּל כָּךְ כָּל כָּךְ
אֲצַפֶּה
לַפַּעַם הַבָּאָה.
נֶחְמָד לִפְגֹּש אוֹתְךָ
בְּטֶרִיטוֹרְיָה כִּמְעַט נֵיטְרָלִית.
אַף אֶחָד פֹּה לֹא מְחַבֵּק אַף אֶחָד,
לְמַעֵט הַסְּוֶדֶר הַחוּם הַמְּנֻמָּר הַזֶּה שֶׁלְּךָ,
מְגוֹנֵן עַל בִּטְנְךָ הָעֲגַלְגַּלָּה, הַמְּנֻמְנֶמֶת.
בַּפַּרְבָּרִים, נְמֵרִים הוֹפְכִים לַחֲתוּלֵי חֲבַרְבּוּרוֹת מְפֻסְפָּסִים, מְפֹהָקִים, מְפֻסְפָסִים.
אֲנַחְנוּ נֶאֱחָזִים בַּחוֹצֵץ הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר לָנוּ,
רַעֲלַת פַּרְבָּרִים מְעֻרְפֶּלֶת,
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִבְחַר לְהָסִיר,
כְּשֵׁם שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֲגַלֵּחַ אֶת זִיפֶיךָ הַחֲלוּדִים
כְּדֵי לַחֲשֹׂף כַּמָּה נוֹעָז יָכוֹל פִּיךָ לִהְיוֹת,
כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי נוֹעֶצֶת אֶצְבְּעוֹתַי,
בַּסָּרִיג הַסּוֹבֵב אוֹתְךָ בְּסוֹרְגֵי חֹם
כְּדֵי לִבְחֹר בְּחוּט אֶחָד
וְלִמְשֹׁךְ הַחוּצָה
אֵיזֶשֶׁהוּ סוּג שֶׁל
לִבָּה.

 

 

 

 

 

***

 

 

 

 

 

Cris

 

 

 

 

 

Gladys laissa ses cris
trop longtemps, dans un pot à bonbons.
Il n'en reste que douceur
devant laquelle Gladys est une mouche que ses désirs effraient.

Sa lassitude n'est pas assez tenace,
ni ses cris qui s'effacent,
et bien qu'elle ne tienne pas particulièrement aux cris
qui laissent des taches indélébiles,
le flot du sang parcourt le corps
même s'il ne s'égoutte pas dehors.

C'est même moins fatigant que de crier.
Et que sait-elle? Rien.
Elle entend seulement parfois la gêne
crier l'urgence.

On ne doit pas forcément crier pour déclamer de la poésie.
Mais c'est toujours sanglant.
Et sexy.

 

 

 

Shouts

 

 

 

Gladys left her shouts
in a candy jar, for too long.
Only sweetness remains from them
toward whom Gladys is like a fly who fears its desires.
 
Her tiredness is not stubborn enough,
like her fading shouts,
and though she is not necessarily in favor of shouts
that leave irremovable stains,
blood streams through the body
even if it's not dripping out of it.

It's even less tiring than crying.
And what does she know? Nothing.
Just that sometimes she hears embarrassing things,
scream out the crises.
 
To chant poetry it's not necessary to shout.
But it's always bloody.
And it's sexy.

 

 

 

צעקות

 

 

 

סִימָה הִשְׁאִירָה צַעֲקוֹתֶיהָ
בְּקֻפְסַת מַמְתַּקִּים לִזְמַן אָרֹךְ מִדַּי.
נוֹתְרָה מֵהֶן רַק מְתִיקוּת
שֶׁכְּלַפֶּיהָ סִימָה הִיא כִּזְבוּב הַפּוֹחֵד מִתַּאֲווֹתָיו.
 
הָעֲיֵפוֹת שֶׁלָּהּ אֵינָהּ עִקֶּשֶׁת דַּיָּהּ
כְּמוֹ צַעֲקוֹתֶיהָ הַדּוֹעֲכוֹת.
לַמְרוֹת שֶׁהִיא לֹא בְּהֶכְרֵחַ בְּעַד הַצְּעָקוֹת
שֶׁמַּשְׁאִירוֹת כֶּתֶם בַּל יִמָּחֶה,
הַדָּם זוֹרֵם בַּגּוּף
גַּם אִם אֵינוֹ נוֹטֵף מִמֶּנוֹ.
 
זֶה אֲפִלּוּ פָּחוֹת מְעַיֵּף מִלִּבְכּוֹת.
וּמַה הִיא יוֹדַעַת. כְּלוּם.
רַק שֶׁלִּפְעָמִים הִיא שׁוֹמַעַת אֶת הַמְּבוּכוֹת
צוֹרְחוֹת אֶת הַמַּשְׁבְּרִים.
 
לָשִׁיר שִׁירָה זֶה לֹא בְּהֶכְרֵחַ לִצְעֹק.
אֲבָל זֶה תָּמִיד דָּם.
וְזֶה סֶקְסִי.